אצל הרבה הורים שיעורי הבית הם נושא "כואב", שסביבו יש מריבות בבית.
המטרה במאמר הזה היא להציג כמה נקודות למחשבה, שיעזרו לך להבין איזו מערכת יחסים היית רוצה עם הילד/ה שלך ואיפה נמצאים שיעורי הבית בתוך זה.
של מי שיעורי הבית האלו?
הכניסה של ילדינו לבית הספר מביאה איתה כל מיני אתגרים – אחד מהם הוא המטלות/שיעורי הבית.
אין עוררין שבכיתה א' הילדים/ות שלנו עדיין לא יכולים/ות להתנהל באופן עצמאי והם/ן זקוקים/ות לעזרה ולתיווך הורי בקריאת והבנת ההוראות ולפעמים פשוט שמחים/ות שההורה ישב לידם.
אבל כבר אז חשוב לזכור, ששיעורי הבית הם באחריותם של הילדים/ות. ואם נבחן איפה התחילו המריבות על שיעורי הבית נגלה, שלרוב זה היה כשההורים לקחו את האחריות הזו על עצמם.
תנו להם לבחור ולהחליט
המשמעות של לקחת אחריות היא לדאוג להכין את שיעורי הבית וכדי שזה יעשה, כל ילד/ה זקוק/ה למשהו אחר.
יש מי שיעדיפו להכין את שיעורי הבית ישר כשהם חוזרים מבית הספר ויש מי שיעדיפו לנוח קצת ורק אז להתיישב שוב ללמוד.
יש מי שיעדיפו לשבת בשקט בשולחן בחדר ויש מי שהספה בסלון תהיה עבורן הלוקיישן המושלם.
יש מי שירצו לענות על כל השאלות, ויש מי שיחליטו להסתפק רק בחלק.
הבחירה של מתי, איפה ואיך צריכה להיות בידיים של הילד/ה שלך. חשוב לדעת לקבל את הבחירה הזו, גם אם היא לא מובנת לך או תואמת את הרצון והציפייה שלך.
ומה אם הם/ן באמת לא מכינים/ות שיעורים?
חלק מהעברת האחריות לילדים/ות שלנו זה גם לתת להם/ן להבין שלמעשים יש תוצאות.
אם לא נתערב, הם/ן יגיעו לביה"ס ויצטרכו להתמודד עם ציון נמוך יותר, הישארות בהפסקה להשלמת החומר, או כל תוצאה אחרת.
הלמידה הזו היא חשובה ומשמעותית להמשך הגדילה וההתפתחות שלהם/ן. ולא רק במה שקשור לבית הספר.
התוצאה של אי-הכנת שיעורי בית היא משהו שהילדים/ות שלנו יכולים/ת להתמודד איתו.
אז פשוט לא לעשות כלום?
להשאיר בידיים של הילד/ה את האחריות על הכנת שיעורי הבית לא אומרת שנטשת אותו/ה, השארת אותו/ה להתמודד לבד או שאין לך תפקיד.
אם בתחילת בית הספר ההורה שם כדי לתווך וללוות, ככל שהם גדלים, הצורך בתיווך פוחת ואת מקומו תופסים צרכים אחרים.
הם עדיין זקוקים לידיעה שההורה שם עבורם. שהוא מאמין ביכולת שלהן להיות עצמאיות ואחראיות. את לקיחת הצעד אחורה אפשר ללוות באמירה: "שיעורי הבית הם באחריותך, אבל אני כאן אם תצטרך/י עזרה".
עדיין אפשר ורצוי לשאול, להתעניין, להזכיר. מה שלא רצוי לעשות זה לנסות להכריח, לצעוק, לאיים, להעניש. במילים אחרות – תמיכה ועידוד – כן. הפעלת לחץ/כוח – לא.
אם הילד/ה לא הכין/ה שיעורים וחזר/ה מבית הספר מאוכזב/ת או כועס/ת בגלל המשמעות של זה, חשוב להיות שם עבורו/ה בהקשבה מלאה. לתמוך ולעזור ולוותר על כל אמירה בסגנון "אמרתי לך" או "בפעם הבאה תקשיב/י לי".
תשמרו על היחסים!
הורים שרבים עם הילד/ה שלהם על שיעורי הבית יכולים לגלות שהמחיר של המריבות הללו הוא פגיעה ביחסים. שיעורי הבית אולי יוכנו, אבל הקשר ייפגע.
עוד לא פגשתי הורה אחד, לא משנה עד כמה הלימודים היו חשובים בעיניו, שאמר לי שבית הספר חשוב יותר מהמשפחה. ששיעורי הבית חשובים יותר מהיחסים הקרובים עם הילד/ה.
זכרו את זה בפעם הבאה שעולה השאלה – מה עם שיעורי הבית?!
ועוד כמה נקודות לסיום…
אם הילד/ה שלך ממשיך/ה להתעקש לא להכין שיעורי בית, ייתכן שמסתתר מאחורי זה קושי מסוים, בהבנה, בכתיבה, בקריאה או בהיבט אחר. במקרה כזה, כדאי לפנות לאשת מקצוע לאבחון. במידה ויאובחן קושי מסוים, חשוב שתקבלו גם אתם ליווי, על מנת שתוכלו לתמוך בילד/ה באופן המתאים.
לעיתים, אם היו הרבה ויכוחים סביב שיעורי הבית, הילד לא ימהר לשתף פעולה, שכן יילקח ממנו מקום שבו הוא קיבל התייחסות ותחושת ערך. צריך לשמור על עקביות ולהקפיד לעודד אותו בהתחלה על הרגעים בהם הצליח ללמוד בעצמו.
אם יש בעיניך בעיה עם כמות שיעורי הבית או איכות הלימוד, רצוי להימנע מלהגיד דברים רעים על המורה ליד הילד/ה. בסופו של דבר, הילד/ה שלנו פוגש את המורה בבית הספר ויש ביניהם קשר. אם תרגיש/י שיש כאן צורך בהתערבות, תוכל/י לדבר עם המורה בפרטיות ובכבוד.
והכי חשוב – שיעורי הבית הם רק משימה אחת מבין שלל משימות החיים שהילד/ה שלך מתמודד/ת איתן. חשוב לדעת לחזק את כל הצדדים והיכולות שלו/ה ולא לשפוט אותו/ה רק לפי עמידה במטלות וציונים.
