מכירות את הרגעים האלו, שהילד לא משתף פעולה ואתן כבר ממש "על הקצה"?! ניצלתן כל טיפה של סבלנות או יצירתיות וברור לכן שעוד רגע הצעקות יתחילו, יש מצב שגם דמעות ובסוף יבוא "פיצוץ" שישאיר אותו ואתכן עם הרגשה !@#$%.
אחת הדרכים להתמודד עם המצבים האלו היא בעזרת בן/ת הזוג.
כדי להסביר את זה, אני אוהבת לחזור לזיכרון ילדות שלי.
בצעירותי, כשלא היו הרבה ערוצים לבחור מהם, הייתי צופה בהיאבקות. אני זוכרת שכשהייתה היאבקות בזוגות, אחד היה בתוך הזירה והשני עמד בחוץ, ליד החבלים. מחכה לרגע שמי שבפנים ייתן לו סימן והם יתחלפו. זה קרה כשזה שבתוך הזירה כבר לא יכול היה להיאבק. נגמר לו הכוח.
כשאנחנו במאבק עם הילד שלנו, יש מצבים שאנחנו מרגישות בדיוק כמו אותו מתאבק בזירה ואנחנו רק רוצות שמישהו יושיט לנו יד ויחליף אותנו.
אחד הכוחות, בעיני, של הורות בזוג היא היכולת להיעזר בבן/ת הזוג שלנו כשאנחנו מרגישות מותשות או אבודות. סימן קטן והוא נכנס לזירה. רענן, רגוע, לא מעורב. הוא פנוי לנהל את המצב בצורה מחושבת והילד פנוי להקשיב לו.
כדי שנוכל להיעזר בבן/ת הזוג אנחנו צריכות לדעת לבקש עזרה.
לא לחשוב שאנחנו יכולות לעשות הכל לבד. לא לעשות בראש את ה"חשבון" מה הוא יכול או לא יכול.
לבקש עזרה.
כדי שנוכל להיעזר בבן/ת הזוג אנחנו צריכות שתהיה בינינו תקשורת פתוחה, מכבדת.
לא ביקורת. לא שיפוטיות. לא "פנקסנות".
פתיחות. הקשבה. כבוד הדדי.
ואם יש לנו את זה, אז יש לנו למי להושיט יד, לבקש החלפה ולקחת רגע לנשום, להירגע ולחזור להיות במיטבנו.
בשביל עצמנו ובשביל הילדים/ות שלנו.
