אם יש משהו שכמעט כל ההורים רגישים אליו הוא מריבות אחים.
הם מתחילים לריב ואנחנו מיד נדרכים – מתערבים, מנסים להרגיע את המצב, מאשימים, מענישים.
ברוב המקרים, ההתערבות שלנו תשיג את מה שרצינו (כלומר, הריב ביניהם יפסיק), אבל בדרך היא עלולה לפגוע ביחסים – שלנו איתם, ושלהם ביניהם.
זיוית אברמסון תיארה את זה יפה במשל הגפרורים: "שני גפרורים מנסים להסתדר ביניהם, אבל החיכוך מדליק אותם. בא גפרור שלישי, אבא למשל, ורוצה לעזור לשניים להסתדר. הוא רוצה לכבות את האש, אבל גם הוא גפרור. מה קורה? הוא נדלק והלהבה גדֵלה. אמא רואה זאת, ואומרת לעצמה: אני מוכרחה להרגיע כאן את הרוחות. היא ממהרת לכבות את השריפה, אבל אמא אינה יודעת שגם היא גפרור. היא מכניסה את הראש, ומה קורה? הגפרור מתלקח והלהבה עוד יותר גדולה".
אז מה קורה לנו שאנחנו ממהרים להתערב?
הרבה פעמים, אנחנו מפחדים שאם הילדים יריבו, אז היחסים ביניהם יתקלקלו והם לא יהיו קרובים.
לפעמים, זו גם התפיסה שלנו את אחד הילדים כחלש יותר וכמי שזקוק להגנה שלנו.
ולפעמים, זה מעורר בנו זיכרונות מהעבר, כשמישהו פגע בנו במהלך מריבה, ואנחנו רוצים למנוע מהילדים שלנו את אותה התחושה.
אבל יש כמה דברים שחשוב שנזכור:
אז מה עושים?
ככל שנמנע מלהתערב ולנקוט עמדה במריבות בין הילדים שלנו, כך נגדיל את הסיכויים שהיחסים ביניהם בבגרותם יהיו טובים יותר. וכך גם היחסים שלנו איתם.
