ב-10 בדצמבר מציינים בעולם את יום זכויות האדם הבינלאומי.
בבית הספר הילדים והילדות שלנו שומעים על הזכויות שלהם מעצם היותם בני אדם. וכשהם חוזרים הביתה, עולה השאלה אם יפגשו הורים ובית המכבדים את אותן הזכויות.
אדלר דיבר על משפחה שהיחסים בה מושתתים על שוויון ערך וכבוד הדדי. לכן זה לא מפתיע, שניתן לראות בתיאוריה האדלריאנית ערכים זהים לאלו שבהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. הנה כמה דוגמאות איך ניתן ליישם את הזכויות שבהכרזה בבית של כל אחד ואחת מאיתנו.
"כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם"
הילדים והילדות שלנו שווים לנו בכך שהם ראויים שהצרכים הפסיכולוגיים והפיזיים שלהם יקבלו מענה, הם ראויים שקולם יישמע, שדעתם ורצונם יילקחו בחשבון, והם זכאים לכך שנכבד את המרחב האישי שלהם. כל זאת, במקביל לכך שהם מתחשבים בצרכים של שאר בני המשפחה.
ברגע שנדע לראות את ילדינו כשווים, נדע טוב יותר כיצד להקשיב להם ולהעצים אותם.
"כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין…"
לפעמים אנחנו מסתכלים על הילד/ה שלנו ומגבילים את האפשרויות שלו/ה, מעצם תפיסתנו אותו/ה.
כך, למשל, את עלולים לראות את ילדנו הבכור כמי שצריך לנהוג באחריות, גם אם הוא גדול מאחיו בשנה אחת בלבד. אם הוא יתנהג בשונה מהמצופה, סביר להניח שנכעס ואולי גם נעניש. אבל הוא זכאי להיות ילד בדיוק כמו אחיו.
ואם הבת שלנו תרצה ללכת לחוג מסוים, שיש מי שרואים אותו כ"חוג של בנים", האם נגביל את זכות הבחירה שלה לעשות את מה שהיא אוהבת רק בגלל שנולדה בת? או שנאפשר לה את הבחירה ללא אפליה?!
חשוב שנמנע מלהגביל את ילדינו בגלל תפיסתנו אותם ואת הסביבה ובמקום זאת נעניק להם מרחב בחירה גדול ככל האפשר.
"כל אדם יש לו הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי"
התפקיד ההורי שלנו הוא לשמור על בריאותם, ביטחונם ובטיחותם של ילדינו.
לכן, למשל, ניתן לילדינו תרופה מצילת חיים, גם אם הם לא רוצים בכך; נרחיק ילדים קטנים מחשמל; ונדאג שכולם יהיו חגורים לפני שנתחיל בנסיעה.
בנוסף, נעניק לילדינו תחושה של ביטחון על יד כך שנקבע (מעט) חוקים וגבולות ברורים. אלו יהוו עבורם מסגרת ברורה ומוגדרת, שבתוכה הם נהנים מחופש בחירה רחב
"לא יהיה אדם נתון… ליחס או לעונש אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים"
נכון, העונשים שנותנים הורים לילדים לרוב אינם אכזריים או בלתי אנושיים. הם כן יכולים להיות משפילים וללא ספק הם אינם יעילים.
עונש מעביר את המסר של "אני אמרתי, אתה צריך לעשות". הוא לא משאיר מקום לשיח ולא נותן מקום למחשבות ולרצונות של הילד/ה שלנו.
עונשים מרחיקים אותנו מהמטרה ההורית שלנו –גידול ילד/ה עצמאי/ת, אחראי/ת ובעל/ת תחושת ערך טובה.
במקום להעניש, ננסה דרכים אחרות:
כשאנחנו מוותרים על העונשים, אנחנו מפנים מקום לשיתוף פעולה ולאווירה טובה יותר בבית.
"כל אדם זכאי, מתוך שוויון גמור עם זולתו, למשפט הוגן ופומבי של בית דין בלתי תלוי וללא משוא פנים בשעה שבאים לקבוע זכויותיו וחובותיו ולברר כל אשמה פלילית שהובאה נגדו"
לפעמים אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו יודעים בדיוק מה קרה, מי אשם וכיצד עליו לשאת באשמה. הרבה פעמים זה קורה כשהילדים שלנו רבים. ואז אנחנו מתערבים ושופטים.
דווקא במקומות האלו, עלינו לעצור ולפעול בצורה מושכלת ולא אוטומטית.
אז מה נעשה?
ככל שנמנע מלהתערב ולנקוט עמדה במריבות בין הילדים שלנו, כך נגדיל את הסיכויים שהיחסים ביניהם בבגרותם יהיו טובים יותר.
"כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה…"
ילדינו שווים לנו, ולכן זכותם להיות בעלי דעה ולבטאה (גם אם היא שונה משלנו).
כדי שילדינו ירגישו חופשיים להביע את דעתם, חשוב שנשמור על תקשורת פתוחה וכנה איתם. חשוב שנדע להקשיב, גם כשאנחנו לא מסכימים.
הקשבה היא כלי רב עוצמה העומד לרשותנו ההורים. בין היתר, היא מטפחת אצל ילדינו את ההרגשה שדבריהם, מחשבותיהם, רגשותיהם ראויים ושאנחנו נמצאים לצידם. היא גם מאפשרת לנו להכיר את ילדינו יותר מקרוב, להבין את עולמם הסובייקטיבי ואת דרכי חשיבתם.
וכשאנחנו יודעים להקשיב, אנחנו מהווים עבור ילדינו מודל להקשבה שלהם כלפינו וכלפי הסביבה.
"כל אדם זכאי להשתתף בהנהלת ארצו…"
גם הילדים שלנו רוצים לקחת חלק באופן התנהלות הדברים בבית. אחת הדרכים שהם יכולים לעשות זאת היא השיחה המשפחתית.
בשיחה המשפחתית משתתפים כל בני ובנות הבית. זו שיחה שבה כולם יכולים להעלות בעיות, להציע פתרונות, לשתף, להתייעץ ולבקש עזרה.
"כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי…"
את הסעיף הזה אני רוצה להקדיש לנו – האבות והאימהות.
לפעמים אנחנו חושבים שאם נוותר על מנוחה או פעילות, שנחוצה לנו מסיבה זו אחרת, הרי שהדבר שווה הזנחת ילדינו או התעלמות מצרכיהם. אנחנו חייבים לשחרר את התפיסה הזו. כשטוב לנו, אנחנו פנויים להיות הורים טובים יותר. וזה בדיוק מה שילדינו צריכים. לא עוד משחק. לא עוד סיפור. אלא הורים שטוב להם ופנויים להיות נוכחים באמת בזמן המשותף ביחד.
