אמא אחת סיפרה לי איך כשנכנסו לאוטו הוא פתאום אמר לה "אמא, תסגרי את הדלת שלא ייכנס מחבל".
אמא אחרת סיפרה שהבת שלה רוצה רק אותה, לא מוכנה ללכת לאחרים, שפעם הייתה רצה אליהם בשמחה.
שתיהן גרות במרכז וחוו אזעקות, אבל (למרבה המזל) לא יותר מזה.
אצל חלקנו יש תחושה של חזרה לשגרה. אם לא במחשבה, אז במעשים.
הילדים/ות הולכים לביה"ס, חברים, חוגים, בלי כל הפרעה.
אבל כמו שהמלחמה נמצאת עדיין במחשבות שלנו, כך גם אצל הילדים/ות.
חלקם יבטאו את זה במילים. חלקן יבטאו את זה בהתנהגות.
חשוב שנזכור, שלמרות שעבר זמן מאז האזעקה האחרונה, אצלם/ן בזיכרון היא עוד קיימת.
לפעמים מספיק אמבולנס או אופנוע שעובר,
ופתאום הם דרוכים, מנסים להבין מה קורה.
וגם אם רגע אחרי הם/ן חזרו לשחק, הזיכרון עדיין שם.
הם/ן גם מרגישים/ות אותנו.
מבינים/ות שגם אנחנו לא לגמרי חזרנו לשגרה.
אולי קולטים/ות אותנו בזווית העין גם נדרכות כשעובר אמבולנס.
אולי רואים/ות אותנו מתעמקים בטלפון והדמעות מבצבצות בעיניים.
אולי שומעים אותנו מתלחשים ואומרים מילים כמו "אסון", "איך אפשר להמשיך", "שלא נדע", "עוד חייל".
חשוב להיות במודעות, לשים לב להתנהגויות או משפטים שפעם לא היו.
חשוב לאפשר להם/ן להציף את הפחדים והמחשבות.
חשוב שיבינו שזה בסדר וטבעי לפחד.
חשוב לעזור להם/ן להבין מה יכול לעזור.
ולא פחות חשוב – שנבין גם אנחנו, ההורים, שזה טבעי.
אחרי הכל, גם אנחנו עוד לא חזרנו באמת לשגרה…
