אם הגעת למאמר הזה, כנראה שהילד (או הילדה) שלך התחיל לדבר בשפה לא יפה. הילד המתוק שלך פתאום מוציא מהפה מילים שאין לך מושג מאיפה הוא מביא אותן. הוא מעליב. הוא מתחצף. וזה נשמע רע.
אם הוא גם הבכור בבית, אז הוא ודאי משפיע גם על האח/ות הצעיר/ה בבית וזה כבר הופך את הכל ליותר מתסכל ומסובך.
אז קודם כל, אין כאן מקרה מיוחד או יוצא דופן. מחוץ לבית, הילדים והילדות שלנו נחשפים לעולם כפי שהוא וזה כולל גם שימוש בשפה פוגענית. סביר להניח, שגם חלקנו לפעמים חוטא בזה, מבלי לשים לב, כשאנחנו נוהגים או נתקלים בהתנהגות שמכעיסה אותו.
בכל זאת, נשאלת השאלה מה אפשר לעשות, כי לא נרצה שהילדים והילדות שלנו ידברו אלינו, או לאחרים, באופן פוגעני ולא מכבד.
מה הסיבה לשימוש בשפה לא יפה?
כמו שכתבתי, אם נחשוב רגע על עצמנו, סביר להניח שנגלה שלפעמים גם לנו יוצאת מילה לא יפה כזו או אחרת, כשמשהו מפעיל אותנו רגשית. כמו, למשל, מישהו ש"חותך" אותי בכביש בצורה מסוכנת; דו"ח חניה; או שכנים שמזייפים בקריוקי בקולי קולות. כשזה קורה לנו ליד הילדים, הם שומעים וקולטים.
בין אם זה כי הם שמעו אותנו, בין אם זה כי הם שמעו חבר בגן, אנחנו עדיין יכולות להציב את הגבול. רק שסביר להניח, שברגע שנבין את הסיבה לשימוש בשפה לא יפה, נוכל להציב את הגבול בצורה נכונה ויעילה יותר.
שפה לא "יפה" מתוך כעס ותסכול, ולא מתוך רצון לפגוע באחר
נסו להיות מודעות בגוף לאופן שבו אתן מרגישות כשאתן מבינות שהתנהגות מסוימת היא מתוך רצון לפגוע, ואז כשאתן מבינות שההתנהגות היא תוצאה של סערה רגשית.
סביר להניח, שההבנה שהילד או הילדה שלכן פעלו מתוך סערה רגשית תביא לכך שתחושו אמפתיה ולא כעס.
ברגע שאנחנו מזהות את הרגש שעומד מאחורי השפה, חשוב שניתן לו שם ונביע אמפתיה. למשל: "אני מבינה שאתה מאוכזב בגלל שאין קינוח היום. גם אני לא אוהבת לא לקבל את מה שאני רוצה".
בזמן אחר, רגוע, אפשר לדבר על דרכים בהן ניתן לשחרר את הכעס, כמו למשל ללכת לחדר ולצעוק חזק; להרביץ לכרית בסלון; או כל דרך אחרת שיכולה להתאים לכן ולילד/ה.
שפה לא "יפה" מתוך חוסר הבנה של המשמעות
אנחנו המבוגרים כבר יודעים שלקרוא למישהו בשמות גנאי, למשל, זה פוגעני ולא מכבד. או, לדוגמא, שכשאנחנו מקבלות מתנה שאנחנו פחות אוהבות, אנחנו אומרות "תודה" ולא מוסיפות, על מנת לכבד ולהעריך את עצם הנתינה.
אצל הילדים/ות שלנו זה לאו דווקא מובן מאליו. ייתכן מצב שבו הילד/ה שלנו יגידו למישהו שהוא מריח לא טוב, או שהחולצה שלו לא יפה, מתוך המקום הכנה שלהם/ן ולא מתוך רצון להעליב. הם עדיין לא למדו שבמקרה כזה, רצוי לא לומר דבר כדי לא לפגוע.
במקרה כזה, התפקיד שלנו הוא לעזור לילד/ה שלנו להבין את כללי הנימוס. וחשוב שנזכור, שזה לא דבר שלומדים ביום או יומיים. ישנם מבוגרים שעדיין לא למדו את זה…
שפה לא "יפה" מתוך רצון לקבל תשומת לב
לפעמים, השימוש בשפה לא "יפה" (כמו גם התנהגויות אחרות) יכול להתחיל ממקום רגשי. אבל, התגובה שלנו הייתה כזו שלמעשה הביאה לכך שעזבנו כל עיסוק אחר וכל תשומת הלב שלנו עברה לילד/ה שלנו. במקרה הזה, גם אם כעסנו או הרמנו את הקול, מבחינת הילד/ה שלנו היינו רק איתו/ה.
אני יודעת שזה יכול להישמע מוזר, אבל כשהילד שלנו מרגיש חוסר משמעותי בתשומת לב, גם אם תשומת הלב שלנו היא שלילית או לא-נעימה, הוא עדיין יחפש אותה.
אם השימוש בשפה הלא "יפה" הוא מתמשך וחזרתי חשוב מאוד להיעזר בהדרכת הורים, כדי לאתר את המקור להרגשה, לבחון את התגובות שלנו ולהבין כיצד ניתן לחזק אצל הילד/ה את תחושת השייכות.
חשוב להגיב מהראש ולא מהרגש
כל מה שכתבתי כאן למעלה, מצריך עצירה. כשאנחנו מסוגלות לעצור ולא להגיב מיידית, אנחנו מסוגלות להגיב מהראש ולא מהרגש.
אם ניתן לרגש להוביל, סביר להניח שנגיב בצורה לא-יעילה, כי כפי שכתבתי, הילדים/ות שלנו לא מנסים לפגוע, להעליב או לעשות דווקא. הם פועלים מתוך מקום של הצפה רגשית או חוסר הבנה של משמעות המילים. כהורים, עלינו מוטלת האחריות לפעול בתוך הסיטואציה מתוך מחשבה והבנה.
אם נגיב מהרגש, לא תהיה למידה. הילדים/ות שלנו לא ידעו מה ולמה עליהם/ן לשנות. אם כבר, ייתכן שהם/ן יראו ויפנימו עוד צורת התנהגות שלא נרצה שהם/ן יאמצו לעצמם/ן.
